רבים מחכים מאד לראש השנה של שנת השמיטה התשפ"ב.
עברה על כולנו שנה קשה.
אולי כבר הספקנו לשכוח, אך השנה החלה בעיצומו של הגל השני של מגפת הקורונה. המגפה שהגיעה חצי שנה קודם לכן, מתפשטת טיפין טיפין מסין הרחוקה. "יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ". בתחילה הבטנו בתופעה בתדהמה, בפליאה. כאילו הדבר נוגע רק לגויי הארצות, למקומות רחוקים. ואז החלו יהודים מכל רחבי תבל להיפגע, לחלות ולהיפטר מן העולם. ביניהם גדולי תורה וצדיקים נשגבים. והמחלה התקדמה והגיעה לשערי ארצנו הקדושה.
יהודים החלו לחלות בזה אחר זה. הגל הראשון והסגר שבעקבותיו הכניס אותנו לבתים, לפורפורציות על החיים, להתכנסות פנימית ולמחשבה שעלינו להתמקד יותר בקשר שלנו עם הקב"ה, בקשר על המעגל הסובב שלנו, "המשפחה הגרעינית". הבנו שכשהשי"ת מוציא אותנו מבתי הכנסיות והמדרשות, שומה עלינו להתחזק בקדושתם, וכולנו קיבלנו על עצמנו להימנע משיחה בטלה בבית אלוקים, בו עלינו להלך ברגש, באימה וביראה.
ואז יצאנו מהתיבה הביתית ושבנו לחיי השגרה, פחות או יותר. בבתי הכנסיות- שקט ודממה. איש אינו מדבר סתם כך דברים בטלים, וכולנו חרדים, חוששים מספיחי הגל הראשון ומהגל השני, ובכל זאת- ממשיכים. הישיבות והכוללים חזרו ונפתחו, קול התורה נישא ברמה ועולם כמעט כמנהגו נוהג, בתוך מעטה מסכות וניילונים, שמירה הדוקה וכללי זהירות.
ואז החל לו הגל השני, והגל גבוה הוא, מכה בנחישות. למעלה מאלף נפטרים, למעלה מ-4000 חולים ביממה, אלפים נכנסים ויוצאים מבידוד ובדיקות הקורונה מוכיחות: ישנם הרבה חולים. בוקה ומבולקה, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ואיש אינו יודע איתנו עד מה. "הוֹשַׁע נָא נֶפֶשׁ מִבֶּהָלָה".
זוכרים היכן התפללנו בחג הסוכות ובשמחת תורה של התשפ"א?
והיו מאיתנו כאלו, אולי גם אנחנו קצת, שחשבנו שהקורונה לא הורגת, ואולי רק את הזקנים, ולמה נכנסים להיסטרייה מזה…
ולא שכחנו לרגע את האסון הנורא והמחריד שהתרחש רק בקיץ האחרון, אסון מירון בל"ג בעומר, ליד היכלא דרשב"י. מ"ה הקדושים מכל רחבי הארץ והעולם, שברגעים ספורים עלו בסערה השמימה וטילטלו את כולנו עד שהשבוע, עם התחלת דיוני ועדת החקירה העידו קצינים בכירים על ה'הסתר פנים' שאין להם שום הסבר הגיוני למה שקרה…ואחריו, האסון בקרלין בליל התקדש חג מתן תורה. מי בחניקה ומי בסקילה.
ומאז הכל עולה ויורד, נע ונד.
ובעולם? שריפות, הצפות ואסונות שכמעט לא היה כדוגמתם, והנה אנחנו בעיצומו של גל רביעי כואב עם מאות נפטרים רח"ל, עם כרבבת חולים ביממה ועם ממשלה מבולבלת ולא רצינית, ליצנית ומצחיקה. רק כשהפעם הבדיחה היא על חשבוננו. מאות חולים רק באלעד עצמה, 'אלעד העיר האדומה'. ירחם השי"ת וישמור. ורובינו, לא נעים להודות, חדלו להיזהר, חדלו לשמור על כללי הבריאות הנצרכים בעת הזו, כי, ברוך ה', הגל העכור הזה של הקורונה הורג הרבה פחות. אבל הרי כתבו התוספות במסכת בבא קמא (כג, א): "דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק".
אנו עצמנו לא חוששים על עצמנו? בסדר. אבל מה עם אלפי האחרים, שאולי יינזקו מכך שקשה לנו כבר עם המסכות ויתר ענייני השמירה? מנין חדר למחננו הזלזול הזה בחיי אדם??
— "יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק"!!!!
ואז, אז מגיע לו ראש השנה.
והתורה הקדושה מגדירה את ראש השנה במילים הבאות: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ".
ראש השנה מיוחד בכך שהוא "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". השביעין שבתורה, כך מסבירים המפרשים, הינם ימי עצירה והתבוננות. ימים בהם אנו מתנתקים מהחומר, עוצרים את שטף החיים ומתחברים להקב"ה. כך ביום השביעי בשבוע, בשנת השמיטה, בשנת היובל הבאה בסוף שבע השמיטות וכך בשבע שבתות ספירת העומר ומתן תורה שבסופה. יום זה של ראש השנה הוא יום "שַׁבָּתוֹן". יום המיוחד לעצירה ממבוכת חיי היום יום והתחברות למלכו של עולם, המתחיל ביום זה את סיבוב המלוכה מחדש.
וביום זה, כך מסבירים חכמי הדעת, יום "זִכְרוֹן תְּרוּעָה", אנו תוקעים בשופר. תקיעת שופר עוצרת אותנו, כפי שהתקיעה מופיעה בתוה"ק כסימן לחניית המחנות והתאספות. ולאחר שאנו עוצרים את השגרה ומפנימים ש"ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", אנו מריעים. התרועה מופיעה בתוה"ק בשעת יציאה למלחמה ובשעת שחרור העבדים והקרקעות ביובל. התקיעה- עוצרת אותנו. התרועה- מניעה אותנו לפעילות.
הקב"ה דופק על דלתותינו בדפיקות נמרצות. ואנו רוצים לפתוח את הדלת ולהקשיב. וכשאנו תוקעים בשופר ונעצרים, אנו פותחים את האוזניים, את הלב ואת המח, ומבינים: הקב"ה רוצה מאיתנו. הוא יתברך לא הפיץ את נגע הקורונה בדורות קודמים. הוא הפיץ אותו ואת תחלואיו בדור שלנו, לנו עצמנו. הקב"ה דורש מאיתנו, לא מבני הדורות הקודמים ולא מהדורות הבאים.
ורבים מחכים כבר לראש השנה הקרב ובא, כדי להיעצר מים הדיבורים והויכוחים, הספיקות והחרדות. לעצור ליומיים שלמים של התכנסות פנימית. להתפרק, ולהתחבר מחדש.
לומר "ברכו את ה' המבורך" ולפרוץ בבכי חסר מעצורים. להגיד "אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ" ולהרגיש את זה. הנה, הקב"ה אוהב אותנו אהבה עזה, אהבת עולם. אנחנו רוצים להכירו ולירא מלפניו, אנחנו גם רוצים שנה טובה ומתוקה כדי שנוכל לעבדו במנוחת הנפש וברגיעה, בבריאות ובשמחה. "תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ". ומה, מה עשינו איתם? כמה מהן קיימנו כמו שצריך? כמה תורה למדנו השנה? איך עשינו את מצוותיו של מלכנו אלוקינו?. ואז נתחזק ונכריז: אבא רחום, אבא אוהב ואהוב, האמת לאמיתה, בתוך תוככי פנימיותינו, "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". אלו באמת החיים שלנו. אולי כלפי חוץ נראה שאנחנו רודפים אחרי החומר והבלי העולם, אבל הנקודה הפנימית שלנו רודפת תורה ומצוות ואנו יודעים באמת שהם תכלית חיינו. ומימלא, הייליגער טעטע, אב רחום וחנון, "וְאַהֲבָתְךָ אַל תָּסִיר מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים"….
חודשים לא קלים בכלל עברו עלינו. לא נמצא ולו אדם אחד בארץ שהקורונה לא שיבשה את חייו ולו במשהו. נפטרים, סגרים, בידודים, הפרעות בלימוד, תפילות במניין, מקוואות, כוללים וישיבות, מוסדות חינוך וקשיים בפרנסה, ריחוק מההורים, הסבים והסבתות, חתונות ושמחות, ועם הכל, המירוץ, השגרה וה"נפש מבהלה" אוכלים בנו כל חלקה טובה.
ואז מגיע ראש השנה, דף חדש נפתח, אנחנו עומדים שעות בתפילה -לא משנה היכן- והנה, אנחנו יכולים להתפרק לרסיסים בפני אבינו מלכנו, לבקש, להתחנן, לצעוק, לבכות ללא מעצורים, לזעוק ולהריע. לבקש על הדבר הגדול והחשוב מכל, גילוי כבוד שמים בעולם, שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך. אלו שמבקשים בקשות פרטיות (עי' מטה אפרים ואורחות רבנו בשם החזו"א, שניתן לבקש בקשות פרטיות גם בר"ה שחל בשבת)- הרי זהו הזמן הנפלא ביותר להשתפך, להשיל את כל המחיצות ולשפוך תחינה לשנה אחרת לחלוטין. ואלו שאינם מבקשים בקשות פרטיות בראש השנה (כמובא בזוה"ק וכמנהג הישיבה"ק מקדמא דנא)- הרי הכל כלול בבקשות התפילה, שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, יחד עם התפילות והפיוטים של קדושי קמאי.
כמה יהודים מחכים כבר לעמוד יומיים שלמים בתפילה, להרים מעט יותר גבוה את המסיכה ולהתמוגג בדמעות. ושערי תשובה פתוחים לרווחה כפתח האולם, ושערי דמעות לא ננעלו. כמה יש לנו להכיר, להבין, לבקש ולהתחנן. והנה, הגיע הזמן!!!
משל למה הדבר דומה?
ר"מ בישיבה קטנה, מחנך בחיידר ומחנכת ומורה בבית ספר או בסמינר, נמצאים כל השנה עם כל השיעור והכיתה יחד. אך כשהם בודקים מבחנים, הם נמצאים, בשתי הדקות הקרובות, עם תלמיד אחד בלבד. הם אמנם חורצים את גורל תשובותיו לשבט או לחסד, אבל הם נמצאים רק איתו, חוככים בדעתם האם לאשר או לפסול. להוסיף משפט מחמיא, מחמם ומעודד או להוסיף משפט של הרתעה וזירוז. אלו שתי דקות של "משפט" קטן. אבל כעת הם מקדישים את מלוא תשומת הלב לתלמיד או לתלמידה.
הנמשל אינו דומה לחלוטין למשל, משום שהקב"ה נמצא עם כל אחד מאיתנו תמיד. ובכל זאת, כשאנו עוברים לפניו כ"בני מרון", כל אחד נשפט לחוד, אנחנו לבד עם הקב"ה. נכון, אנו במשפט, אבל לבד, עם מלך העולם ית"ש.
כמה אפשר לבקש ולשנות בימים נלבבים אלו!!