בני משפחה, מכרים וידידים ליוו ביום שלישי לאחר חצות הלילה למנוחות את רבי יוסף חי הראתי זצ"ל, איש צנוע ומעלי, מחשובי וותיקי הלומדים בכולל 'שערי רחמים' בעיר, שנלב"ע שלשה שבועות לאחר שנזכך בייסורים בבית חולים בלינסון, בגיל פ"ו.
רבי יוסף חי זצ"ל נולד באפגניסטן, ובגיל 16 עלה לארץ ביחד עם משפחתו, ולאחר נישואיו עם אשתו שתבדל"א, גרו בתל אביב. בכל בוקר הקפיד להתפלל תפילת ותיקין, אחריה יצא להתפרנס מיגיע כפיו. למרות הקושי בעבודה, הקפיד להשתתף בכל ערב בשיעורי תורה, והיה דבוק בשיעורי רבי אברהם חפוטא שליט"א מפ"ת.
לפני כ-16 שנה, לאחר שחיתן את ילדיו, עבר לגור באלעד והדבר הראשון שחיפש היה להגשים את שאיפת חייו – ללמוד בכולל. כך מצא את הכולל בראשות הרה"ג רבי דוד גדסי שליט"א,
למרות גילו המבוגר, היה מגיע לכולל כאילו היה אברך צעיר, ב-2 הסדרים, ובערב הקפיד להשתתף בשיעורו של הרה"ג מנחם בנימין. כן הקפיד ללכת כל יום שישי וערבי חג למקווה למרות גילו וכאבי הרגליים מהם סבל.
ראש הכולל הרה"ג גדסי סיפר בהספדו, שגם כשהלך לבדיקות כואבות, תמיד התנצל על שהוא צריך להחסיר מהכולל. מאד היה קשה לו שלא לומדים בימי "בין הזמנים", ובעצתו, קבע עתים עם בנו בימים אלו.
אחד הלומדים מספר, שמה שהלומדים הצעירים בכולל למדו ממנו זו הקביעות וההתמדה, שהיה בזה לאות ולמופת ואפילו את הגמרא לא הסכים שיביאו לו, אלא היה מתאמץ להביא לבד.
כל מכיריו מספרים על מאור הפנים המיוחד של הנפטר זצ"ל, שמעולם לא התלונן ותמיד הכל היה טוב בשבילו. הוא הקפיד להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת ולצאת מהאחרונים, ותמיד היה נשאר אחרי התפילה כדי לסדר את בית הכנסת. הקפיד מאד לשמור על כבוד בית הכנסת ושלא לדבר בשעת התפילה, ואכן הנחיל מידה נפלאה זו גם לבניו.
הנכד הרב יהונתן אהרון שליט"א, בהספדו בהלוויה סיפר: לסבא אף פעם לא היו תלונות. תמיד הכל במאור פנים. איך האוכל? מצוין. איך המיטה? מצוין! אף פעם לא אמר קשה לי, לא נוח לי. פעם אחת בלבד שמעתי אותו מתלונן. שבועיים לפני ראש השנה, כאשר התארח אצלנו בשבת. שאלתי אותו סבא, איך אתה מרגיש? מה לומדים בכולל? אז סבא השיב בדמעות: אנחנו לומדים פרק איזהו נשך, ואני לא מבין כ"כ את הגמרא, קשה לי. קשה לי שאני לא מבין את הגמרא. אין לי מה לעשות בעולם אם אני לא מבין את הגמרא הקדושה.
ניהל עסק במשך 40 שנה, וכשהעסק קרס בעקבות עקיצה שעקצו אותו, תלה הכל בגזרת שמיים ומעולם לא התלונן על כך.
בשבת שובה האחרונה, בשעת רעווא דרעווין, בעיצומה של אמירת "קדושה" בתפילת מנחה בבית הכנסת "משכן יחיאל" ברחוב רשב"י, התמוטט והובהל לבית החולים בלינסון, שם הורדם והונשם, במשך כשבוע, עד שהורידו לו את ההרדמה והיה מונשם עד לפטירתו ללא הכרה.
בני משפחתו מציינים את כיבוד ההורים הנפלא בה הצטיין המנוח, כשכל בוקר היה הולך לאימו האלמנה, הנכה, מטפל בה במסירות, ובמיוחד לשים לה את הנעליים המיוחדות ולקשור אותם. יום אחד כשהגיע אליה ראה שהדלת סגורה. הוא פרץ פנימה וראה את האם על הרצפה, ופינה אותה לבית חולים וממש הציל את חייה. בחגים היה מתאמץ להביא אותה לביתו עם עגלה מיוחדת, ולארח אותה בכל הכבוד. אשתו שתחי' מציינת שגם את אביה, חמיו, כיבד וטיפל במסירות ואהב לבוא לביתו. ואף לאחר פטירתם, היה מקפיד כל שנה להתקשר לכל ילדיו להזכיר להם לעלות מפטיר בשבת שלפני האזכרה.
אחד השכנים מספר, שהוא היה מתחזק מזה שהמנוח מתאמץ ללכת לשיעור, והיה אומר לעצמו, אם רבי יוסף הולך לשיעור עם "3 רגליים" (המקל זה הרגל ה-3), אני שיש לי 2 רגליים בריאות לא ארוץ לשיעור? וכך אותו שכן גם חיזק בחור אחר שלא היה הולך לשיעורים כלל.
משפחתו מספרת שכשאחיו נפטר, רצו לקוברו בקבורת קומות בגלל הכסף, וכבר סגרו את זה עם ה'חברא קדישא'. והמנוח התקשר לבניו של אחיו ושאל אותם מה הסיבה שהם קוברים בקומות? ואמר להם, שאם זו בעיה של כסף, אנחנו נפתור אותה ואכן לאחר מאמץ שלו קברו את אחיו בקבורת קרקע ולא בקבורת קומות.
הנכד שמואל שלום מספר שכילד קטן כל בוקר, בדרכו לת"ת, היה רואה את סבא בדרך לכולל, שם גם היו תפילותיו בימי החול, והיה מברך אותו במאור פנים ומתעניין בשלומו.
ת.נ.צ.ב.ה.