הגרש"ב גנוט שליט"א
שער הכניסה לקריה בתל אביב געש. רכבים צבאיים נכנסו ויצאו בזה אחר זה. חיילים במדי ב' התארגנו בכניסה, חלקם עם אפודים, אחרים עם נשקים תלויים ברישול על הכתף. השמש הקופחת של חודש יולי צרבה את האספלט, והבטון החם החזיר הבהקים לבנים. הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, ירד מרכבו הממוגן. חליפת מדים מהודקת, דרגות נוצצות על הכתפיים, הבעת פניו חתומה. משני צדדיו ליוו אותו שני מאבטחים במדים, עיניים סורקות כל תנועה.
ואז —בקע קול מתוך קבוצת אזרחים שעמדו ליד שער הבידוק: "סליחה! אדוני הרמטכ"ל!".
הרמטכ"ל נעצר. המאבטחים כבר נדרכו, אך הוא סימן ביד שקטה להירגע. מתוך ההמון ניגשה אליו אישה בשנות החמישים לחייה. פניה חרושות קמטים של דאגה, עיניה — דומעות, אך בוערות. "אתה יודע איפה הבן שלי שי נמצא עכשיו?".
הוא לא ענה. רק הביט בה, בהשתאות. "בעזה. בפנים. עמוק. בתוך האש. בתוך המנהרות. ואתה — פה, מוקף שומרים, מאבטחים. למה רק עליך שומרים? ומי שומר על שי שלי? החמאס? המחבלים שיורים עליו?".
המאבטחים זזו בעדינות, סוגרים עליהם חצי מעגל. מסביב, חיילים עצרו לרגע, משכו מבטים. אבל היא לא הבחינה בהם. "תגיד לי, זה הוגן? שהוא עם רובה ביד ורגליים בבוץ, מפחד מכל תזוזה, ואתה במקום המוגן הזה, עטוף בכל ההגנות האפשריות?".
הרמטכ"ל הביט בה רגע ארוך. הוא נשם עמוק, קולו רגוע אבל חד. "אני מבין אותך. באמת. אבל אם אני לא אעמוד כאן – בשער, בחמ"ל, במטה הכללי – לא יהיה מי שינהל את המערכה. מי שיקבל החלטות. כל לוחם, כל בן – צריך מישהו אחד שמסתכל עליו מלמעלה. שמסדר לו את התמונה הגדולה."
היא שתקה. השפתיים רעדו, והרמטכ"ל המשיך והסביר: "אני לא נמצא בעצמי בשטח. אני לא סוחב רובה. אבל כל רובה שהבן שלך סוחב – הוזז על פי החלטה שלי. אם אני לא אגן על עצמי – לא אוכל להגן עליהם. החייל הפשוט הוא חשוב מאד, אך אלו שעומדים מאחוריו, חשובים יותר. הם מתכננים הכל, עושים סיעורי מוחות, לומדים את התמונה הכוללת וקובעים את גורל המערכה".
הוא צודק, הרמטכ"ל.
הסיפור על הרמטכ"ל לא התרחש במציאות. הוא רק נועד להמחשה. אך הנה סיפור אמיתי, שאני מכיר מכלי ראשון:
עמוק בתוך בניין אפור וצנוע, אי שם במרכז הארץ, נמצא משרד. דלתות מתכת נעולות בקודים מתחלפים, מצלמות עוקבות אחרי כל צעד. אין זכר למדים קרביים או לנשקים כבדים. כאן, הכול שקט ומדויק, כאילו הזמן עוצר לרגע לנשום.
במשרד רגיל, סטרילי ומואר, עטוף בקירות זכוכית חסינים, יושבות כמה צעירות חרדיות. מחשבים מהירים מרצדים מולן, תוכנות מסובכות מתעוררות לחיים. בין המסכים, שולחנותיהם מצוחצחים. כוסות קפה חצי מלאות מונחות כאן ושם, אך אין כמעט תזוזה – רק קליקי מקלדת וריכוז עמוק.
בין הצעירות, כולן ממשפחות תורניות חשובות, יושבת קרובת משפחתי. את שמה איני יכול לחשוף. נערה יראת שמים ממשפחה של מרביצי תורה ומוסר, בעלת כישרון יוצא דופן בטכנולוגיה. היא ועוד כמה מחברותיה נמצאות במשרד אזרחי לחלוטין, ללא שום נוכחות של חיילים, במקום שיש בו אך ורק נשים חרדיות, בלי שום קשר לצבא, לפקודות מפקדים או למדים צהליי"ם. אפילו תלוש המשכורת שלה מגיעה ממשרד לגרפיקה ממוחשבת. אבל הן, בעצת גדולינו, שאיפשרו להן לסייע בניהול המלחמה מרחוק, מכריעות את הקרבות בחזית.
"מצלמות 27 מעלות דרום-מזרח," היא מדברת לתוך המיקרופון, בלי להסיר עין מהמסך.
"סימנים לתנועה חשודה. מטען חבלה אפשרי — דיווח לפלוגה ג'."
מילותיה קצרות, חדות. חיילים במרחק של עשרות קילומטרים בשטח עזה מתכווננים לפקודה שמגיעה אליהם מהמפקדים, כשבעצם היא וחברותיה העבירו תשדורות למחשב אחר, שהעביר אותן לצבא. החיילים בשטח סורקים מחדש בניינים שהיא וחברותיה הצביעו עליהם.
רק היא והמסכים שלה יודעות באמת מה קורה שם.
שוב קליק. שוב דו"ח. בית אחרי בית. סמטה אחר סמטה. כל תנועה חשודה מתועדת, מנותחת, מועברת הלאה. היא, כמו חברותיה, אינה יוצאת מהחדר הסטרילי, הנמצא באזור חרדי מובהק, סודי. ובכל זאת, כל כדור שנורה, כל תנועה של כוח רגלי — תלוי בה.
בעזה, לוחם במדים ספוגי זיעה מסתער באומץ לתוך רחוב הרוס. הוא, כמובן, מאמין בלב שלם שהוא הכוח האמיתי. שהוא מנצח את המלחמה. חייל שנלחם בגופו ומסתכן בסכנת חייו, חשוב ונחוץ, ללא ספק. אך הוא לא לבד. מאחוריו, במקום מרוחק בו אין אבק או רעש, יושבת נערה צדיקה אחת, שלא מזמן סיימה תפילת שחרית וכמה פרקי תהילים. החיילים בשטח לא יודעים בכלל על קיומה. היא גם לא חיילת. היא נערה חרדית צדיקה ויראת שמים, שמבחינתה שירות בצבא הוא 'יהרג ואל יעבור'. אך היא ודאי מצילה חיים, מידי יום, של חיילים רבים בשדה הקרב, ברפיח או בג'נין.
היא לא נושאת רובה. אבל נושאת אחריות. היא לא נמצאת באזור מסוכן. אבל היא זו שמנווטת, מזהירה, מחליטה. היא לא בשטח. אבל היא, גם היא – הכוח המניע האמיתי. שום חייל בעזה לא יכול לזוז בלעדי סריקה טכנולוגית מקדימה של כל בנין, סמטה, גומחה או דמות חשודה.
@@@
כל בר דעת מבין שמאחורי ההתרחשות החיצונית, המוחצנת, הנראית לעין, ישנם הרבה גורמים המניעים כל דבר מאחור. ואנו, אנו יודעים שמאחורי כל דבר גשמי הנראה לעין, מסתתר עולם רוחני שלם, השתלשלות אחר השתלשלות, מעגלי השפעה וכוחות עליונים, טמירים, המניעים כל חלקיק בבריאה, כל חייל יהודי, ולהבדיל, כל מחבל פלשתינאי. כמו כל דבר בעולם, גם מלחמת ישראל- ישמעאל, מתנהלת למעלה, מונעת בכוחו המופלא של כל דף גמרא.
600 ימי לחימה, 58 חטופים חיים או מתים נמצאים בעזה. רבבות חיילים וחיילי מילואים מחרפים את נפשם בחזית. אך האמת לאמיתה היא שאת המלחמה מנהל הקב"ה ית"ש, בורא העולם ונותן התורה. הקב"ה עצמו, מנהל המלחמות כולן, קבע בתורתו הקדושה שהכח המניע, לטוב או למוטב, בכל מלחמה, נעוץ אך ורק בכח התורה וקיום המצוות.
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב".
אין ספור פסוקים, מדרשים ומאמרי חז"ל, ספרים ודברי תורה נחרצים נכתבו בעניין. אין כאן מקום לפורטם, כי רבים הם. לומד תורה הרי הוא מצביא המלחמה. כל מצוה- הרי היא כאלף פצצות וכל התקרבות להקב"ה- פועלת פי אלף יותר מכל חייל בקרב.
בדיוק כפי שכולם מבינים שהרמטכ"ל מנהל את המלחמה ושהאחיינית שלי מסיטה את החיילים מקו האש, כך האמת היא שכל יהודי שעוסק בתורה- שומר על כלל ישראל, בשמירה המעולה ביותר שבורא העולם ית"ש ברא בעולמו.
גם אנחנו, עמלי התורה ושומרי המצוות, צריכים להשיב את הידיעה האמיתית הזאת אל הלב. אם נרגיש, נחוש בקבלת התורה התשפ"ה, שכך מתנהל העולם- נשקיע בס"ד עוד יותר ועוד יותר.
ויהיה לנו רק טוב.