אבל כבד בעיר עם הסתלקותו בדמי ימיו של הרה"ג רבי ידידיה רחמים יפרח זצ"ל, ממקימי קהילת חניכי הישיבות הספרדים ומייסד בית המדרש "אוהל תמר", לאחר כשלוש שנות התמודדות עם המחלה הקשה • דמותו האצילית של האברך הצעיר מאלעד שקומם בעשר אצבעותיו אימפריה של תורה וחסד, קיבל את חוליו בדומייה וכל מעייניו היו להגדיל תורה ולסייע לאחרים
אבל כבד ירד במוצאי שבת על העיר אלעד עם היוודע הבשורה הקשה על הסתלקותו בדמי ימיו של הרב ידידיה רחמים יפרח זצ"ל, מוותיקי תושבי העיר, ממקימי ומבוני קהילת חניכי הישיבות הספרדים ומייסד בית המדרש "אוהל תמר", לאחר כשלוש שנים שבהן התמודד בגבורה ובאמונה עם המחלה הקשה, והוא בן 45 בלבד.
מאות רבות מתושבי העיר, בני הקהילה, רבנים, תלמידי חכמים, בני משפחה וידידים ליוו אותו במוצאי שבת בדרכו האחרונה. מסע הלוויה יצא מבית המדרש "אוהל תמר" ברחוב המאירי, אותו הקים בעמל ובמסירות.
לפני למעלה מעשרים שנה הגיע להתגורר באלעד, וכבר בשנותיה הראשונות של העיר היה שותף פעיל בביסוס חיי התורה והקהילה של ציבור בני התורה הספרדים. הוא לא היה מן האנשים שידעו לעמוד מן הצד. בכל מקום שבו ראה צורך – פעל; כשנדרש להקים – הקים; וכאשר משפחה או אברך נזקקו לעזרה, חיפש את הדרך לסייע.
תכונה זו לא נולדה עם פעילותו הציבורית. כבר בצעירותו ניכרו בו לצד כישרונותיו בלימוד גם הלב הפתוח והאחריות לאחרים.
הרב ידידיה זצ"ל נולד בשנת תשמ"א במושב חזון יחזקאל, לאביו הרב אשר יפרח שליט"א, איש חינוך ותיק, ולאמו מרת תמר ע"ה. את שנות לימודיו עשה בהיכלי התורה, בישיבות מאור התורה, שארית יוסף ופוניבז', ונקשר לרבותיו בעבותות של אהבה. עוד בבחרותו, בימי בין הזמנים, לא הסתפק בסדרי הלימוד של עצמו, אלא יזם והקים מסגרות לימוד לבחורי הישיבות באזור מגוריו, דאג לעודד את צעירי המקום להמשיך בסדרי תורה ותפילה גם בימי החופשה.
חבריו מאותן שנים זוכרים בחור מתמיד ומוכשר, אך לא פחות מכך – מאיר פנים. כזה שידע לזהות חבר הזקוק למילה טובה, לעודד ולתת לכל אחד תחושה שהוא רצוי ואהוב.
אחד מחבריו מתקופת לימודיו בישיבת שארית יוסף, שהגיע השבוע לנחם את בני המשפחה, סיפר על מנהג קטן שאפיין אותו כבר אז. כאשר היה הרב ידידיה מגיע לחדר האוכל, עוד לפני שהתיישב לאכול בעצמו, היה בודק מי מחבריו נעדר בשל מחלה. תחילה היה מכין צלחות אוכל עבור הבחורים החולים, עולה לחדרי הפנימייה ומביא להם את ארוחתם, ורק לאחר שווידא שגם הם קיבלו את שלהם היה חוזר לחדר האוכל ומתיישב לסעוד. "זה היה ידידיה", סיכם החבר בפשטות – דואג לאחרים עוד לפני שדאג לעצמו.
מידה מיוחדת נוספת שבלטה בו הייתה מצוות כיבוד אב ואם. דאג לשמח את הוריו, יידע מה שאיפותיהם ויישם אותן בחריצות ובשמחה. כאשר התבשר על מחלתו הקשה, אחת מדאגותיו הראשונות הייתה כיצד לספר על כך לאביו מבלי לצערו יתר על המידה ומבלי להכביד עליו. גם בימיו הקשים והכואבים שידר לאביו שיחי' שהכל בסדר והסתיר את מכאוביו.
לאחר נישואיו לרעייתו, בתו של הגאון רבי משה חזקיהו שליט"א, קבע את ביתו באלעד והחל פרק מרכזי בחייו – פרק של עשייה ציבורית ותורנית שנמשך למעלה משני עשורים.
בית שהיה למפעל חיים
גולת הכותרת של פעילותו הייתה הקמת בית המדרש "אוהל תמר", שנקרא על שם אמו ע"ה.
ראשיתו של בית המדרש הייתה צנועה, במבנה קטן, אך הרב ידידיה ראה הרבה מעבר לקירות הצרים. הוא ביקש להקים בית אמיתי לבני תורה, מקום של תפילה, שיעורי תורה, כוללים וחיי קהילה.
הוא דאג לכל פרט. גייס, ארגן, התרוצץ והשקיע שעות שאין להן שיעור. בהמשך פעל להבאת רב בית הכנסת, הגאון רבי יעקב ישראלי שליט"א, וסייע להרחיב את הפעילות התורנית. במקום נפתחו כולל אברכים, כולל יום וכולל ערב, הוקמו שיעורי תורה, ישיבות בין הזמנים ופעילות לילדי הקהילה והרב ידידיה אף מסר במשך שנים שיעור בדף היומי.
אך בעיניו בית הכנסת לא היה רק מקום תפילה. הוא ביקש להפוך את המתפללים למשפחה. בתקופות החגים היה מן הראשונים לדאוג למשפחות האברכים ולוודא שיוכלו להיכנס לחג בשמחה ובכבוד.
רב הקהילה ובית המדרש, הגאון רבי יעקב ישראלי שליט"א, מספר כי גם כאשר סייע למשפחות שנזקקו לעזרה, הקפיד הרב ידידיה לעשות זאת בדרך שתשמור על כבודן. "אני זוכר יותר ממקרה אחד", סיפר הרב ישראלי, "שבו משפחה עמדה לפני שמחה והרב ידידיה ידע שהיא מתקשה בהוצאות. הוא הגיע לשמחה ונתן לבעל השמחה מתנה מכובדת ככל אורח, אבל במקביל העביר דרכי מעטפה ובה סכום משמעותי נוסף וביקש שאעביר אותה למשפחה בלי שיידעו ממי הגיעה".
זו הייתה דרכו: לא רק לתת, אלא לחשוב גם כיצד לתת; לסייע למשפחה בשעת דחקה מבלי לגרום לה להרגיש נזקקת ומבלי ליצור כלפיו תחושת מחויבות.
במשך למעלה מעשור פעל ללא לאות כדי להביא את בית הכנסת למשכן קבע. הוא כיתת רגליים בין גורמים שונים, פעל לקבלת הקצאה וגייס את המתפללים למאמץ הבנייה. אולם לא הסתפק בגיוס כספם של אחרים. לאחר פטירתו התברר מרשימותיו עד כמה עמוקה הייתה מחוייבותו האישית. לאורך השנים העביר מכספו הפרטי סכומים שהצטברו למאות אלפי שקלים לטובת בניין בית הכנסת.
כל שקל שיכול היה להקדיש לבניין – הקדיש.
דווקא משום כך היה הרגע שהתרחש לפני חודשים ספורים מרגש כל כך. לאחר שנים של ציפייה ומאמץ, בשבת הגדול האחרונה, לפני חג הפסח, נכנסו בני הקהילה לראשונה למשכן הקבע המפואר. הרב ידידיה כבר היה אז בעיצומה של המחלה ובחולשה גדולה, אך לא היה דבר שהיה יכול למנוע ממנו להיות שם.
המתפללים ראו אותו נכנס לבית שעל הקמתו מסר את נפשו, עיניו דומעות ולבו מלא שמחה. גם בשעות האחרונות שלפני שבת, כאשר כוחותיו כבר היו מוגבלים, המשיך לבדוק שהכול מוכן. כשגילה שחסרים ספלים לנטילת ידיים ולא הצליח להשיגם בחנות, הביא מביתו כדי שבשבת הראשונה לא יחסר בבית המדרש דבר.
ובזה זכה מן השמים לראות את מפעל חייו עומד על תילו.
שלוש שנות התמודדות
לפני כשלוש שנים התבשר הרב ידידיה כי בגופו התגלתה המחלה הקשה. החלו שנים של טיפולים, אשפוזים וייסורים קשים, אך בני משפחתו וידידיו מספרים כי דווקא בתקופה זו התגלו ביתר שאת תעצומות נפש עילאיות, מידותיו ואמונתו.
גם כאשר סבל מכאבים קשים, השתדל שלא להכביד על סביבתו. הוא שמר על יישוב הדעת, הרבה להודות למי שסייע לו והמשיך ככל שכוחותיו אפשרו לו לדאוג למשפחתו, לקהילה ולבית הכנסת.
בני משפחתו מספרים כי בחודשים האחרונים שיתף אותם בתחושת קרבת אלוקים מיוחדת שזכה לה דווקא מתוך הייסורים. הוא סיפר כי הוא מוצא טעם חדש בכל מילה בתפילה, ולעיתים הייתה תפילת שחרית שלו נמשכת שעות ארוכות. גם קדושת השבת קיבלה עבורו משמעות אחרת, והוא היה מספר כי הוא ממתין לה במשך כל השבוע ומתענג על שעותיה. אולי משום כך, זכה, בסופו של דבר להשיב את נשמתו ליוצרה דווקא בעיצומה של שבת קודש.
גם בתוך ייסוריו הקפיד על הכרת הטוב באופן יוצא דופן. בביקוריו הרבים בבית החולים ביקש מבני משפחתו לרכוש מתנות עבור האחיות ואנשי הצוות שטיפלו בו, וחילק אותן כשהוא מודה לכל אחד ואחת על הטיפול והעזרה. בני משפחתו מספרים כי כך נהג כל חייו: מי שעשה עבורו טובה, קטנה כגדולה, זכה להכרת טובה אמיתית.
בחודשים האחרונים, כשהבין שמצבו מחמיר, הרבה לערוך חשבון נפש. הוא עבר על ענייניו שוב ושוב, ביקש לוודא שלא נותר חייב כסף לאיש ושלא פגע חלילה באדם כלשהו. .
אחד ממכריו של הרב ידידיה ששוחח עימו הזכיר בפניו בדרך אגב את שמה של אישה שעבדה בעבר במסגרת שהיה קשור אליה, וסיפר כי היא חשה שלא קיבלה את מלוא המגיע לה עם סיום עבודתה. הרב ידידיה הופתע. הוא היה משוכנע כי שילם את כל המגיע לה, ואף לא ידע שנותרה בליבה טענה כלשהי. אך במקום לדחות את הדברים או להסתפק בבדיקה חשבונאית, התקשר אליה בעצמו, שאל מה לדעתה נותר חייב לה, ולאחר ששמע את דבריה העביר לה את הסכום שביקשה.
הרב ידידיה חש שהקב"ה מסייע לו מן השמים ומזמן לפניו דברים שלא ידע עליהם, כדי שיוכל לתקן את הדרוש ולבוא נקי לשמים.
באותם חודשים החל גם להסדיר את תפקידיו הרבים בבית הכנסת, כדי שהפעילות שעליה עמל שנים תימשך כסדרה.
הנה עוד דוגמא לכך: הרב משה ברדוגו, חבר מועצת העיר, סיפר השבוע בהתרגשות ובדמע על אחת משיחות הטלפון האחרונות שקיבל ממנו, שבועות ספורים בלבד לפני פטירתו.
"קולו של הרב ידידיה כבר היה חלש והמחלה הקשתה עליו לדבר, אך גם אז השיחה לא עסקה בו. "הוא התנצל שהוא מטריח אותי, ואפילו התנצל על כך שקשה להבין את דבריו בגלל המחלה", אבל על הפרק עמדה בקשה נוספת בענייני הציבור, שהרב ידידיה ביקש לוודא שתטופל.
לקראת סיום השיחה הוסיף בשקט כי ייתכן שאת התשובה לבקשתו כבר לא יזכה לקבל בעצמו. "אבל בבקשה תדאג לכך", ביקש.
עבור חבריו היה במשפט הקצר הזה מעין סיכום של עשרות שנות עשייה. גם כאשר הבין שימיו מתקצרים, גם כשהדיבור עצמו כבר דרש ממנו מאמץ, הראש והלב היו עדיין נתונים לצורכי הציבור ולמפעלים שביקש להבטיח את המשכם.
בליל תשעה באב התמוטט בביתו והובהל לבית החולים. בימים שלאחר מכן נפרד בהדרגה מבני משפחתו וממכריו, כשהוא צלול בדעתו וממשיך לדאוג לפרטים שהיו מוטלים עליו.
בליל שבת קודש, כשהוא מוקף בבני משפחתו ובמניין אברכים שהגיעו לבית החולים, השיב את נשמתו ליוצרה מתוך קבלת עול מלכות שמים.
במוצאי שבת יצא מסע ההלוויה מבית המדרש "אוהל תמר". הספידוהו המרא דאתרא הגרש"ז גרוסמן שליט"א, רב בית המדרש הגאון רבי יעקב ישראלי שליט"א, אביו הרב אשר יפרח שליט"א, חמיו הגאון רבי משה חזקיהו שליט"א ואחיו הבכור הרב שמעון יוחאי יפרח שליט"א.
בבית העלמין ספד לו הגאון רבי טוביה בלוי שליט"א וראש העיר הרב יהודה בוטבול שליט"א. המספידים הרבים עמדו על מסירותו לתורה ולציבור, על מידותיו, צניעותו, הארת פניו והחסדים הרבים שעשה מבלי לבקש לעצמו דבר.
לקראת סתימת הגולל נשמע בבכי הפיוט "לך א-לי תשוקתי", מפיו של הרב רפאל הלל שליט"א, וברגשות כואבים נטמן בבית העלמין שבעיר.
הרב ידידיה רחמים יפרח זצ"ל הותיר אחריו את רעייתו תחי', שעמדה לימינו במסירות לאורך שנות מחלתו, ושבעה ילדים, את אביו, אחיו ואחיותיו, בני משפחתו ומאות חברים ובני קהילה המבכים את הסתלקותו בדמי ימיו. בן 45 בלבד היה בפטירתו, אך אחריו נותר מפעל חיים שקשה למדוד בשנים: משפחה, בית מדרש שוקק חיים, כוללים ושיעורי תורה, קהילה שלמה ומאות אנשים שנגע בחייהם.
אולי התמונה שתישאר יותר מכל אצל בני קהילתו היא דווקא זו משבת הגדול האחרונה: הרב ידידיה זצ"ל, חלש בגופו אך מאושר, נכנס אל בית המדרש שעליו עמל יותר מעשור. אחרי שנים שבהן התרוצץ, גייס, תרם מכספו ודאג לכל פרט, זכה לראות את הבית עומד על תילו, מלא תורה ותפילה.
חודשים ספורים לאחר מכן הסתלק לבית עולמו – אך הבית שבנה ממשיך לעמוד, והתורה שהתאמץ כל כך להרבות בו ממשיכה להישמע בין כתליו.
ת.נ.צ.ב.ה.