בשעת הורדת העיתון לדפוס, יושב עם ישראל בביתו וממתין.
הגרש"ב גנוט שליט"א
ממתין לראות את התגובה האיראנית ואת תגובת החמאס לחיסולים הממוקדים והמוצלחים, ברוך ה' יתברך, של שניים מבכירי המפלצות. בחנויות המזון בעיר, ובכל הארץ, הצטיידו היום המונים בעוד קצת אוכל, קופסאות שימורים ותאורת חירום, מחשש שטילי החיזבאללה ואיראן יעופו מעל שמי ישראל וישתקו את המדינה כולה. המצב כל כך קשה. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. החטופים, הנרצחים, אלפי הפצועים, מאות ההרוגים, עשרות אלפי יהודים גלו כפשוטו מביתם ונחלתם. איראן, חיזבאללה, עם חדש שלא הכרנו בכלל, החותי'ם, שולחים לעברנו טילים. כעת גם תורכיה של ארדואן, בקיצור: המשיח חייב לבוא כבר…
מובא שמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל אמר פעם בעוגמה, שבכל תקופה וזמן שעם ישראל היו בו בצער גדול, כשרבו הצרות והפריץ איים להעלות את דמי חכירת בית המרזח, כולם נזכרו לדבר על המשיח. דיברו על המשיח, כדי שיציל אותם מהפרעות, מהשחיטות ומהגזירות הקשות. כלומר, אנחנו, בעצם, צריכים את המשיח רק כדי שיחזיר את החטופים, יחסל את החמאס וידאג להוריד בצורה דראסטית את מחירי הדירות, החשמל והמים…
וזה נכון. כבר כתוב ברמב"ם (מלכים פי"ב ה"א) שבזמן בוא משיח "יהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל". הרמב"ם כותב שבזמן בוא משיח נינצל כליל משיעבוד מלכויות ועם ישראל "יהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא". אם כן, בהחלט. כשמשיח צדקנו יבוא, הרי למרות שהרמב"ם כותב ש'עולם כמנהגו נוהג', בכל זאת הוא מסביר שהכל יהיה רגוע ושקט, יַדְבֵּר השי"ת עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו. לא יהיה נוגש ומבטל ונהיה פנויים לעסוק בתורה ובחכמתה. זה כולל שלום ובטחון, שקט ושלווה, ואפילו את ביטול קללת ה'יוקר יאמיר', המשכנתאות, הריבית העולה וחיסול כל הצרות הקטנות של היום יום, הביטחוניות, הכלכליות, המדיניות.
אבל כולנו מבינים שאנו צריכים לצפות לבואו של משיח צדקנו, לא רק כדי שיעשה 'סדר עולמי חדש'.
השולחן ערוך (סימן תק"פ) פוסק ש"גזרו שיהיו מתענים בכל שני וחמישי על חורבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חילול השם". יהודים אמיתיים וטובים ידעו, בכל הדורות, מה רצון ה' יתברך. הם הרגישו וכאבו את הבת קול, שיוצאת בכל יום ובוכה בכי תמרורים על הבנים שגלו משולחן אביהם, על נסיכי הכתר שעזבו את ארמון המלוכה, ועל האב האוהב והרחום שנאלץ להגלות את בניו ולהרחיקם משולחנו האישי.
המשנה ברורה כותב בשם האריז"ל ש"ראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה, שמכח זה נמסרה התורה לקליפות". והנה אנו רואים את שריפת התורה הקדושה, כיצד היצר הרע וחיילותיו חדרו פנימה ועירבו קודש וחול, דברי תורה עם דברים בטלים, אור וחושך, ואנחנו? אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו, עסוקים בפילפולים האם מותר לשמוע מוזיקה שקטה, האם ומתי ניתן להתרחץ ומה עם הדאצ'ה ב"בין הזמנים", ולאן בכלל אפשר ליסוע כשאולי יתעופפו כאן טילים…
והמשנה ברורה פורס בפנינו תילי תילים של הלכות ומנהגים בהלכות שלושת השבועות ותשעת הימים, ומסיים את הלכותיו (בסימן תקנ"א), במשפט הבא: "בכוונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה". הלכה במשנה ברורה. לשבת ולבכות, חצי שעה ביום!!…
וכך אמר המשגיח הגר"י לוונשטיין, בשיחתו בפני תלמידי ישיבת מיר בשנחאי: "אנו מסתפקים במועט בענייני רוחניות. אילו היו נותנים לנו לסדר את התפילה, כשהיינו מדברים על נושא הגאולה, היינו מסתפקים בבקשה אחת. אך אנשי כנסת הגדולה סידרו לנו חלקים רבים של הגאולה, שוב ושוב, בכמה וכמה בחינות ונושאים. "גואל ישראל", "מקבץ נדחי עמו ישראל", "מלך אוהב צדקה ומשפט", "מצמיח קרן ישועה", "בונה ירושלים", "המחזיר שכינתו לציון", ועוד ועוד"…
גם לאחר שהקדשנו ברכות רבות בשמונה עשרה לנושא הגאולה, אנו מבקשים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", והתפילה מסתיימת בתפילת "עלינו" ו"על כן נקוה", בה אנו מבקשים שוב על הגאולה וכבוד שמים, ולאחריו נאמר הקדיש, המוקדש אף הוא לגאולה ולריבוי כבוד שמים בעולם.
כשנבין מה המשמעות של בית המקדש, גאולה ומשיח, כמשמעות של חיים. שישנם חיים עלובים ואומללים, נטולי אור ושמחה אמתית, נטולי כל סממן חיים אמתי, כמו שאנחנו חיים, חיים ללא בית המקדש. וישנם חיים אחרים –שאכן ראויים להיקרא "חיים", חיים עם בית המקדש ומשיח, כבוד שמים שיתגלה במלוא תפארתו ותחושה תמידית, כזאת שאפשר למשש בידיים, שהקב"ה איתנו, בגילוי גדול, בדיוק כמו שאנו רואים כעת את העיתון, את אלו שסביבנו, את השולחן שלידינו – אזי לא נצטרך שישכנעו אותנו, ויסבירו לנו, ועוד פעם ינסו לחבר אותנו, אלא כל ישותנו תזעק: "מתי כבר"!!?
באמת. מתי כבר?!