תושב העיר עו"ד הרב משה תורג'מן, המשמש מאז פרוץ המלחמה כ'רב הצבאי' של המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, מספר על סיומו המפתיע של 'משפט שלמה' שהתנהל ליד מיטתו של פצוע קשה בין אמא שהיתה בטוחה כי בנה הוא המורדם והמונשם לבני משפחה אחרת שראו בו 'אחד משלהם', על יהודי חרדי שהוגדר כ'אלמוני' ונחשב ל…מחבל עד שאחיו זיהה אותו חצי שעה לפני שהלך לעולמו, ועל אווירת ה'ביחד' דווקא ברגעים הקשים המתגלים בין כותלי בתי החולים אליהם הועברו פצועי וחללי מלחמת 'חרבות ברזל' * הקרובים אל החלל
"אני רואה כל כך הרבה כאב ושכול, ואני רואה את האנשים בשעות הכי קשות שלהם ואני חושב שנוצר פה משהו חדש. נמאס לאנשים מהפירוד, מהוויכוחים. אולי ביום שאחרי נחזור לריב, אבל אתה רואה איזה עוצמה, איזה חיבור, אנשים שבאמת לא מחפשים את המפריד, מחפשים את המחבר ביניהם. הלוואי שבעזרת ה' שנחזיק את הדבר הזה כמה שיותר. זה המשימה שלנו. כשהאויב הוא ברור. גם בקיבוצים שספגו, כולם מתחילים להבין שכולנו באותה סירה וצריך להחזיק את הביחד הזה כמה שיותר. וויכוחים אידיאולוגיים לשם שמים תמיד היו ותמיד יהיו. אנחנו עם מיוחד עם מסורת, עם תרבות של ויכוח, אבל מחלוקות צריכות להיות לשם שמים. מי שראה את הכנסת ספר התורה לבית הכנסת בקיבוץ בארי לא יכל שלא להצטמרר מהאנשים האלה. המסר בעיניי הוא מסר של אחדות, מסר של הזדמנות, וכל אחד בדרכו. שלא יהיו אי הבנות, בחורי ישיבות, הם הם חוד החנית שלנו, בזכותם העולם קיים, בזכות תורתם הצבא עושה את מלאכתו ובמקביל יש אנשים שצריכים לעשות עבודה אחרת, לצאת להילחם בגופם, כמו שבצבא יש חיילים שנלחמים בשטח וישנם תומכי לחימה. כולנו עם אחד וכולנו חלק מהסיפור, על כולנו יש איום ברור" מסכם עו"ד הרב משה תורג'מן (45), את השיחה עם "קוראים אלעד".
הרב תורג'מן, בוגר ישיבות דרך חיים ואור ברוך בירושלים, מוכר לתושבי העיר מתפקידו בעבר כמנהל לשכת המרא דאתרא הגר"מ מלכא שליט"א ומתפקידיו הנוכחיים כיו"ר 'ועדת אלעד' ו'ועדת בתי הדין הרבניים' בלשכת עורכי הדין, ולפני כחצי שנה אף נבחר לכהן כנציג ציבור במחוז מרכז בלשכה. זאת, מעבר לעיסוקיו בדיני משפחה, נדל"ן, ירושות, צוואות והסדרי פשרה. מאז מוצאי שמחת תורה הוא ממלא את תפקיד 'הרב הצבאי' של היחידה הצבאית המסונפת בעיתות חירום למרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, במסגרת שירות המילואים.
"בתחילת המלחמה, אנחנו היינו, לצערנו, חוד החנית של האירוע המזעזע. בשבת שמחת תורה הגיעו ל'סורוקה' כשמונה מאות פצועים וכמעט חמישים חללים – מספרים שאיש לא העלה אפילו בדמיון הפרוע ביותר. רק כדי לסבר את האוזן, באימונים של היחידה הקטנה שלנו, המונה כמאה חיילי סדיר ומילואים והנחשבת לגדולה מבין היחידות הצבאיות הפועלות בבתי החולים בארץ, ההערכות לאר"ן (אירוע רב נפגעים) כמו רעידת אדמה וכאלה, מדברת על מקסימום שלוש מאות עד שלוש מאות חמישים נפגעים והנה בית החולים צריך להתמודד עם יותר מכפול מהמספרים הזה, עם מאות ניתוחים אחד אחרי השני וכמובן – טיפול בבני המשפחות המבוהלות. בנוסף, נדרש גם טיפול בחללים, זיהויים המוחלט ודאגה להבאתם לקבורה מהר ככל האפשר", מסביר הרב תורג'מן.
התפקיד של הרב מתייחס רק לחללים?
"לא. הוא כולל גם עידוד והענקת תקווה לפצוע וגם לבני משפחתו, דאגה לכל נושאי הדת ולצרכים שלהם, כולל שבתות. מאז תחילת המלחמה הייתי שם כבר מספר שבתות כאשר גם המשפחה שלי באה לשבות בסורוקה, כולל הבן מהישיבה והבת מהסמינר. חיזקנו את המשפחות, הבאנו ממתקים וברכות מתושבי אלעד ששלחו איתנו, לילדים. ואני חייב להגיד לך: אלו היו שבתות של התרוממות רוח לא רק לנו, אלא בעיקר לפצועים ומשפחותיהם…".
נחזור ברשותך לחלק היותר קשה של התפקיד – טיפול בחללים…
"מבחינת הגדרת התפקיד אני צריך לטפל בחללים, כבוד המת וזיהוי. היתרון שלנו כיחידה צבאית הוא שלרשותנו עומדת מערכת זיהוי שנלקחה מהחייל ביום שהתגייס: טביעת אצבע, די אן אי, טביעת שיניים, כשח"ו קורה משהו אז יש למה להשוות. זו המערכת הכי טובה לזיהוי. אנחנו לוקחים מהפצוע או מהחלל טביעת אצבע ושולחים למשרד הביטחון, שם נמצא המאגר, הכולל את כל מי שהתחייל בעשרים וארבע השנים האחרונות. אחרי שמגיע משם זיהוי מוחלט – שולחים את זה למחלקת נפגעים והם מודיעים למשפחה.
"אחד הסיפורים המזעזעים בהם נתקלנו היה כשמסוק הביא שלושה פצועים מורדמים ומונשמים. שניים מהם זיהינו במערכת טביעת אצבע. לגבי השלישי, שהוגדר כ'אלמוני', באה אמא עם תמונה ואמרה זה הבן שלה, והוא בכלל אזרח. בתוך כל הכאוס הנורא של תחילת המלחמה, שעות לאחר מכן באה משפחה שחיפשה את הבן שלה מתוך ידיעה שהוא עלה במסוק והוא נחת בסורוקה, כולל תאריך ושעה ולא מוצאים אותו. לאחר שלא מצאו בסורוקה, אמרו להם: "תחפשו בבסיס שורה". הם שאלו איך יכול להיות אם הוא נקלט אצלכם בסורוקה. זה היה ממש 'משפט שלמה', עד שהבאתי את מערכת טביעת האצבע ואמרתי: "מה הוויכוח? בואו ניקח טביעת אצבע ונראה אם הוא חייל או אזרח". כך זיהינו אותו, אמרנו לאמא המסכנה שעמדה והתפללה ליד הפצוע: "זה לא הבן שלך, תמשיכי לחפש אותו". לימים התברר שבנה היה במסיבה ברעים ונרצח שם, השם יקום דמו. אגב: חבל מאד שהמערכת הזו מזהה רק חיילים. אם היו מסנכרנים בין המערכת הזו למערכות האזרחיות – כמו זו של משרד הפנים (תעודות ביומטריות) או של משטרת ישראל (זיהוי פלילי) – היה אפשר לזרז את זיהוי חלק נכבד מהאזרחים שנפגעו במלחמה הנוכחית ביתר קלות ובמהירות גדולה הרבה הרבה יותר…".
התפקיד שלך כולל טיפול גם באזרחים שאינם חיילים?
ב'בלאגן' שהיה בשמחת תורה, לא תמיד היה ברור מיהו חייל ומיהו אזרח מבין הפצועים והחללים שהגיעו לבית החולים. השתדלנו לסייע לכל מי שיכולנו. היה סיפור כואב אחד שהרעיד את כל נתיבות של פצוע אחד ממשפחה חרדית. האישה, שנפצעה בהגדרה של 'בינוני' ברגל, איבדה באותו יום את בעלה והפכה לאלמנה וגם את אביה, שהגיע לפתולוגיה אחרי שהפרמדיק של מד"א קבע את מותו בדרך לבית החולים ועל סמך אותה קביעה אף הוצאה לו 'תעודת פטירה'. בני המשפחה, שהיו מעודכנים בדבר 'מותו' של האב חיפשו אותו בין הנפטרים ולא מצאו, מאחר והוא שכב כ'אלמוני' בין החולים… אחרי כמה ימים שלא מצאו אותו חזרו אלינו וביקשו: תביאו לנו את מספר ה'אלמוני', אולי דרך זה נוכל לחפש שוב בבסיס ב'שורה'. כשראיתי שעדיין המשפחה האבלה לא מוצאת, ביקשתי לערב את העובדת סוציאלית של בית החולים שאמרה לי "יש לנו פצוע 'אלמוני' והוא מורדם ומונשם במצב קריטי כבר 5 ימים". הם חשבו שהוא מחבל. בדיקה ראשונית העלתה שהוא גם לא תואם את התיאורים והתמונות שהמשפחה הביאה, אבל החלטתי לעשות בדיקה יסודית יותר והצעתי "בואו נעלה למחלקה בה הוא מאושפז". מיד כשהגענו אליו האח שהיה עמנו אומר: "כן, זה אח שלי". שאלתי אותו איך אתה יודע שזה אח שלך? (היה קשה מאד לזהותו, ד"ל). האח אומר: "לפי שתי השומות שיש לו בצוואר, אחת ליד השנייה". ובלשון הגמרא, היו לו "סימנים", סימני זיהוי. בקיצור, פתאום מתברר שהבן אדם שנחשב כמת וכבר יש לו תעודת פטירה, הוא חי. פתאום בא אלי הרופא ואמר לי: "הפצוע הזה נמצא ברגעיו האחרונים", ה' ירחם. הספקנו להביא מנין שחלק מהם היו בני המשפחה, אמרנו איתו קריאת שמע, עלינו לשבח, סדר יציאת נשמה, והוא מיד נפטר. זה היה אירוע מטלטל. סייעתא דשמיא עצומה, לנרצח הזה היו זכויות, והוא לא עלה לשמים, וחיכה לאח שיגיע. יותר מזה: אם היינו מגיעים חצי שעה אחרי, הוא לא היה מזוהה, שהרי הוא לא שירת בצבא, הוא לא היה פלילי, הוא לא עשה ביומטרי כנראה, כי לקחו לו די.אן.איי וחיפשו בכל מאגר אפשרי. כבר שבוע שוכב שם ואין לו דורשים, כי יש תעודת פטירה והמשפחה מחפשת גופה. בית החולים משוכנע שמדובר במחבל, כי הוא לא עונה על התיאורים. ואם היינו מגיעים חצי שעה אחרי הוא היה נפטר והיו מעבירים אותו לפתולוגיה ושולחים אותו לבסיס שורה או לאזור של המחבלים, כי לא יודעים, זה לא נדרש. היתה זו סייעתא דשמיא גדולה, שהיתה לי זכות להיות שם בדיוק באותו הרגע ולעזור למשפחה".
איך עומדים בזה?
"בראש ובראשונה הרבה תפילות. בנוסף, כשאתה רואה את המשפחות ואתה רואה איזה עוצמות בוקעות מעם ישראל בשעות האלה, זה מחזק ומעודד. נמאס לאנשים מהפירוד ומהמחלוקת. זאת לא קלישאה, אני רואה את זה יום יום. אתה רואה שאנשים מתמסרים לתקווה, לאמונה. מתחברים מחדש לבורא עולם וזה מעניק כוחות מחודשים…".
ובחודשיים הללו, פרנסתך לא נפגעה?
"אני עצמאי ומקבל לפי השומה שלי דרך ביטוח לאומי, אבל אני לא יכול לקחת תיקים חדשים, לא יכול לטפל בשוטף, כי זה מנגנון שהוא גלגל. אם אתה לא לוקח תתקע בהמשך. אבל אני ממש חש תחושת שליחות למרות כל המראות הקשים, והקב"ה, הטוב והמפרנס לכל הברואים, ידאג לי ולכל עם ישראל…".