בני המשפחה, תושבי העיר, אברכי כולל "בית דוד" ותושבי חולון אשר הכירוהו כעמוד התווך של ביהכנ"ס "שבות עם", משך שישים שנה, ליוו השבוע השבוע למנוחות את הר"ר יוסף הלוי ז"ל, שנפטר בשם טוב מן העולם, בין הפרשיות אחרי מות-קדושים לפרשת אמור, לאחר שנזדכך בייסורים.
ר' יוסף נולד בתימן בשנת ה'תרצ"ט לאביו ר' יצחק ואימו רומיה. בגיל ארבע התייתם מאביו וגדל על ברכי סבו סלימאן הלוי ז"ל, ממנו למד מהי יראת שמים, אמונה פשוטה ותמימה. עלה ארצה עם משפחתו בשנת תש"י וזמן קצר אחר כך נפטר סבו.
ר' יוסף ואחיו יחיאל ז"ל ניצלו משמד רוחני ע"י אנשי חב"ד שאספו אותם ממחנה העולים לישיבת חב"ד בלוד. בעשר אצבעותיו כלכל עצמו, וזכה לייסד את ביתו יחד עם מרת יונה תבלחט"א, ולגדל ששה בנים ובת, בעיר חולון, בתקופה של שממה רוחנית. על אף העול הכספי, לא היססו ר' יוסף ורעייתו' לשלוח את הבנים לפנימיות הרחק מן הבית ולא חסכו מאומה להנחילם חינוך על ברכי היהדות, קיום מצוות ושמירה על המסורת.
מתוך התמדה, עקביות ודוגמא אישית, ובשעות שרוב האבות נחים מעמל כפיהם, היה ר' יוסף יושב ומלמד את בניו, בימי החול ובשבתות, לאחר שחזר מיום עבודה מפרך.
עמלו בחיי המעשה לא מנע ממנו להיות הראשון שפותח את בית הכנסת, והאחרון שסוגר את שעריו, במשך עשרות שנים, כולל בחודש אלול בו השכימו לסליחות בשעה 3:30 לפנות בוקר.
לאחר ארבעים וארבע שנות עבודה בתעשייה האווירית, בעת יצא לגמלאות, ראה עולמו בחייו בכולל "בית דוד" בחולון, בראשות הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.
כל ימיו שימש לדוגמא ומופת, למשפחתו ולכל מכריו, בהתמדת הלימוד, ניצול הזמן לכל דבר שבקדושה, הקפדה על סדר–יום קבוע ממנו לא זע ומתוך מסירות נפש של ממש ואף בשנותיו האחרונות, לאחר שפקדה אותו המחלה.
לפני כשלוש שנים עבר לגור באלעד בקרבת ילדיו, התפלל ולמד בבית הכנסת 'עץ חיים' וגם כאן דבק בסדר היום הקבוע, כאשר מדי יום הסיעו בנו הבכור לכולל בחולון.
בכל עת שהיה נשאל לשלומו היה משיב: "כל עוד שאני עומד על הרגליים צריך להודות!" ואכן, את הכח הזה, שנותר בגופו, ניצל רבות בחתונות כדי לשמח חתן וכלה ובשאר שמחות להם הוזמן.
לאשתו ולכל סובביו שסעדוהו בזמן חוליו הקפיד תמיד לומר על כל דבר: "תודה רבה", "תהיה בריא".
זכה ועלייתו האחרונה למיטתו, ממנה לא קם, היתה מתוך דברי תורה עם נכדו יבלחט"א.
ר' יוסף השתייך לדור של "אנשי צורה", שהיוו מגדלור וסמל לכל מכיריהם, שהולכים מאיתנו ומתמעטים, ואינם בנמצא עוד. חבל על דאבדין. תנצב"ה