רבה של שכונת 'גני זוהר' וראש כולל 'מנחת יהודה' בעיר נלב"ע בצום גדליה בשנתו ה-80
רבנים, ראשי ישיבות, אברכי כוללים, בני משפחה וקהל רב מהעיר ומחוצה לה ליוו, בצער רב וביגון עמוק, בצהרי יום ראשון השבוע (צום גדליה נדחה) למנוחות את רבה של שכונת גני זוהר וראש כולל מנחת יהודה בעיר, הרב הגאון רבי יוסף אותמוזגין זצ"ל, שנלב"ע לאחר שהתאושש בחסדי שמים מקריסת מערכות גופו והיה מורדם ומונשם במשך כשלשה חודשים.
מסע ההלוויה יצא מבית הכנסת היכל שמעון ברחוב שמעון בן שטח לעבר בית העלמין העירוני לחיים, שם ספדו לו וביכו את הסתלקותו רבה של שכונת דרך החיים הרה"ג רבי דב רוזין, רבה של שכונת פרדס כץ בבני ברק הרה"ג רבי חיים חפוטא, גיסו – המרא דאתרא הרה"ג רבי מרדכי מלכא והרבנים רבי מאיר אבוחצירא ורבי דניאל יגודיוב, כל המספידים עמדו על אישיותו הקורנת, שקירבה רבים לתורה ולמצוות ועל אהבת התורה הגדולה שהיתה טבועה בקרבו ואותה השתדל בכל מאודו להנחיל לדורות הבאים.
הגאון רבי יוסף אוטמזגין זצ"ל, נולד במרקש שבמרוקו בחול המועד סוכות בשנת תש"ו לאביו ר' אליהו ז"ל ולאמו מרת אסתר ע"ה. בגיל 6 עלה ארצה עם הוריו ותחנתם הראשונה היתה במעברת עולים בשפרעם. לאחר שנים אחדות עברה המשפחה למגורי קבע בקרית אתא. בהגיעו למצוות נכנס, בהשתדלות דודו הרב מיכאל בן דוד ז"ל לישיבת הרמב"ם בראשות הרה"ג רבי אברהם חפוטא שליט"א בשכונת בהדר יוסף בתל אביב, שם עלה ונתעלה בתורה למרות התנאים הקשים ששררו במקום, עליהם נהג לספר בערגה: הישיבה בבית המדרש הייתה על ארגזי ירקות שהפכו בלילות לבסיס המזרון עליו ישנו. המזון היה במשורה והביקורים בבית היו פעמיים בשנה. בזכות כושר הדיבור בו ניחן כבר בצעירותו נשלח על ידי ראש הישיבה ללמד נערים בשבתות ובימי חופשה.
בהגיעו לפרקו נשא את רעייתו הרבנית דינה שתחי', בתו של הרב יהודה מלכה ז"ל (אביו של המרא דאתרא הגאון רבי מרדכי מלכה שליט"א) והצטרף לחבורת לומדי הוראה ודיינות בכולל בראשות זקן חברי מועצת חכמי התורה הגאון רבי משה מאיה בשכונת התקווה בתל אביב. לימים הוסמך לרבנות, בגיל 27, ע"י מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל והחל לשמש כרב בית הכנסת שער השמים בשכונת פרדס כץ בבני ברק. בהיותו בגיל 35 מונה לראש כולל "סודאי" בחולון בו למדו עשרות אברכים, שם הוביל במשך כ-30 שנה את שיטת "לימוד והלכה למעשה" והכשיר האברכים להוראה. פעילותו התורנית בחולון זכתה להערכה וחביבות רבה מצידו של מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל שהיה מגיע לעתים קרובות לבחון את תלמידי הכולל ולחזקם בשיעורי הלכה והנהגה. ראה פירות בעמלו ומתלמידיו יצאו מורי הוראה ורבני קהילות המשמשים בקודש בארץ ובעולם.
לפני 22 שנה העתיק את מגוריו לאלעד והחל לשמש כרב בשכונת גני זוהר וכראש כולל מנחת יהודה. גם כאן המשיך להעמיד תלמידים ולקרבם לאביהם שבשמים.
לאחר חג הפסח האחרון קרסו מערכות גופו והוא אושפז במרכז הרפואי שיבא בתל השומר כשהא מורדם ומונשם במשך שלושה חודשים. בזכות התפילות שנישאו לרפואתו הצליח בחסדי שמים להתגבר על מחלתו והחל בתהליך שיקום שבישר טוב ואף אפשר לו לצאת לחופשה ראשונה במחיצת משפחתו בערב ראש השנה.
בני משפחתו מתארים ראש השנה ייחודי ומרגש במיוחד במחיצתו, כאשר בכל סעודות החג נשא דברי תורה בענייני דיומא והשתתף בתפילות במניין הנץ. במוצאי שבת שב לסדרת בדיקות בתל השומר כשהוא צלול וחד וביום ראשון בשעות הבוקר שוב קרסו מערכות גופו והוא נלקח לבית עולמו כשהוא מותיר את בני משפחתו, תלמידיו ושומעי לקחו המומים.
הותיר אחריו לברכה את רעייתו הרבנית, שלושה בנים ושתי בנות, ההולכים בדרכו החינוכית תורנית.
אבא זצ"ל
*שני בניו ר' חיים ור' ישראל אותמזגין יבלחט"א, מספרים על האב הגדול
אבא זצ"ל לא אמר כל היום תעשו חסד, אבל הוא הוביל למעשים שהתכלית שלהם היא נתינה. הוא עשה את זה בדרך שבה הוא לקח את הכישורים שלו ואת היכולות שלו ופשוט שיתף אותם עם אחרים, בעיקר ב'ללמד'. מגיל בחרות, כך סיפרו הרבנים והחברים שלו לספסל הלימודים שבאו לנחם, כי עוד בימי לימודיו בישיבה היה יוצא בשבתות ובימי חופשה בבית הספר ומכנס ילדים ובני נוער בהדר יוסף ומלמד אותם בעיקר אגדה והלכה למעשה והתווה את החסד בראייה של זיכוי הרבים. בכוח הלשון שלו ידע לשבות את הזמן שלהם ולנצל את זה להעברת ידע הלכתי – איך להגיע הביתה לשבת, דברים שהיו מאוד מאוד נדירים.
בגיל שלושים וארבע הוא מונה להיות ראש כולל בחולון, שהיו בו שמונים אברכים, שם הוא בנה קבוצה של אברכים וותיקים וקבוצה של אברכים שהתחילו את דרכם בעולם הלימוד. אבא לא אוהב לקרוא לזה בעלי תשובה, אז הוא קרא לזה כאלה שמתחילים לחוות את החוויה המתוקה של לימוד התורה, אבל לא היו להם הרבה ידיעות וניסיון. כל יום הוא היה מוסר שני שיעורים – אחד בעיון לעומק, בו השיטה שלו היתה לברר הלכה למעשה מתוך הסוגיות, והשיעור השני למתחילים זו היתה דרך אחת. הדרך השנייה היתה באמצעות הטלת אחריות על הלמדנים הוותיקים, לקחת אחד מהקבוצה השנייה ולהיות מעין חונך שלו. הוא היה מוסר את השיעור והם היו צריכים לחזור קבוצה וותיקה עם הקבוצה המתחילה. באמצעות מבחנים שערך לקבוצות הצליח לקדם את אלו ה'מתחילים' לקבוצה של הוותיקים וכך העצים אותם.
הוא השקיע המון אנרגיות בלימוד מקצועות שניתן ללמד אותם לאחרים, החל מסמיכה לרבנות – עשרות אברכים הוסמכו לרבנות באמצעות המסלול שהוא לימד שם: שחיטה, מילה, סת"ם, חופה וקידושין, ממש כל מקצועות הקודש שאברך שיוצא משם יוכל להפעיל בקהילה שלו ובסביבה שלו. לאחר שלמדו נושא ונבחנו ברבנות חזרו והמשיכו ללמוד עוד נושא, עד שסיימו את כל היורה יורה ועשו מבחן מסכם, וכך עשרות אברכים הוסמכו לרבנות ומשמשים עד היום כרבני קהילות וראשי קהילות, זו היתה הגישה שלו. הוא לימד ושיהיה לו משהו ביד, איפה שהוא הולך שיהיה לו את ההסמכות, שיהיה לו את הידע ואת היכולת להפעיל את זה הלכה למעשה.
אבא זצ"ל זכה להעמיד אלפי תלמידים. במשך שלושים וחמש שנה הוא היה בחולון. כ-27 שנים בכולל 'סודאי' ועוד 8 שנים בכולל דיינות והוראה 'בני ציון'. חולון, שהיתה סמל לחילוניות התמלאה בזכותו באברכים מבני המקום, שגם אותם הוביל למסור שיעורים, כל אחד בבית כנסת שלו, כמו שהוא עשה בבחרותו.
גם כשקבע את משכנו באלעד היה נוסע כל יום, במשך כעשר שנים לחולון, ממש כיתת רגליים כדי להגיע. כשהציעו לו לפתוח כולל באלעד, העדיף להמשיך את פעילותו בחולון, שם הפך הכולל בראשותו למרכז רוחני בו נערכו השיחות המרכזיות, הכנסים להילולות, עד שמי שמימן והחזיק את זה נפטר, והמקום הלך ודעך.
בשלוש הזדמנויות שונות זכה אבא ז"ל לקבל תעודה של יורה יורה בחתימת ידו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. בשנת תש"ל, בתשל"ז ובתשמ"ג, לאחר שניגש שוב ושוב להיבחן. כששאלנו אותו למה היה צריך את שלוש הפעמים האלה, השיב: "יש כאלה שלומדים בשביל התעודה ואני למדתי כדי לזכות להגיע לרב עובדיה, ולהגיע אליו צריך סיבה. הייתי לומד עוד פעם ונבחן עוד פעם ועובר את התהליך עוד פעם כדי להיות קרוב אליו". מרן זצ"ל העריך מאד את אבא ואת הפעילות שלו והיה מגיע לעתים קרובות לכולל למסור שיעור ולחזק אותו.
גם פה באלעד המשיך עם השיטה שלו של לימוד הלכה למעשה, וגם כאן הוביל אברכים לבחינה בהלכות שחיטה, וחלק גם הגיעו לסמיכה בהוראה. הקפיד מאוד על זמנים וביקש מכל אברך לרשום על הדקות מתי הוא הגיע, והוא היה מחשב את הדקות, ומי שהיה מתמיד הוא היה מוסיף לו על ההקפדה על הזמנים.
בתקופה האחרונה, כשנחלש, הכולל הצטמצם לכעשרה אברכים ומאוד מאוד היה חשוב לו לא להפסיק את הפעילות של הכולל. גם כשהיה מאושפז בבית חולים התעניין מה קורה, , האם הם לומדים, האם מישהו עוקב אחרי הזמנים שלהם והאם הם מקבלים את מה שמגיע להם. הדבר הזה היה בנפשו. אנחנו מתכוונים בעזרת ה' להמשיך את הכולל לפחות לתקופה של שנה, כדי שיהיה בבחינת 'ישיבה על קברו' ובכך נמשיך את הפעילות שהעסיקה אותו כל חייו.
אבא היה ידוע בעקרונות. מאות מנחמים הגיעו ואין אחד שמחסיר בתחילת דבריו את הענווה, את הצניעות ואת האמת. שלוש התכונות שכולם מדברים עליהם כשמתחילים לספר בשבחיו. אנשים שהכירו אותו בגיל שבע עשרה ואנשים שהכירו אותו בגיל שבעים וכולם מציינים את אותן תכונות. זאת אומרת מה שאנחנו מכירים זה כבר מגיל שבע עשרה והתכונות הללו לא השתנו עד גיל שבעים ותשע.
אבא מעולם לא אמר מה לעשות, אלא איך נכון שיהיה. תבחר לעשות תעשה, לא תבחר לא אמרתי לך לעשות אני רק אומר לך מה נראה לי שנכון תפעל כהבנתך. למרות הגאונות שלו בתורה, מעולם לא התרברב והיה מכבד ואפילו מייקר אברכים שהיו מתערבים, הוא היה מחמיא להם. כולם מציינים את הדבר הזה, את הענווה והפשטות שהסתירה את הגאונות ואת היקף הידיעות שלו בש"ס פוסקים והלכה למעשה.
בעשור האחרון אבא זצ"ל התמקד בעיקר במסירת שיעורים בכמה שיותר מקומות, בקהילה שלו, ובכולל. הוא השיג את הכסף והחזיק את הכולל. אנשים היו מזמנים את הדברים שהוא היה צריך עד אליו. הוא היה אומר הקב"ה זיכה אותי שאני לא צריך לבזבז זמן כדי להחזיק את הכולל, אלא אני לומד ומלמד ועניין ההחזקה הקב"ה מחזיק את זה, זה מגיע עד לפתח הדלת.
מתברר שאבא זצ"ל היה מאוד מודאג מסוגיית הנוער המתמודד והשקיע המון מחשבה ומאמצים וניסה להתמודד עם זה. אחד מהרבנים שהיו חברים בוועדה שעסקה בנושא בראשות הרבנים רבי דב רוזין ורבי שמואל כהן, ציין כי בעוד אחדים מהרבנים סברו שיש לנהוג ביד תקיפה כנגד מי שמפר את הכללים במרחב הציבורי, אבא הציע שהרבנים עצמם ילכו למרחבים הציבוריים האלה, יקנו סיגריות, בירה וישבו עם הנערים האלה בעצמם. שמענו עדות אחת לפחות שראתה את אבא זצ"ל יושב בגינה עם כמה חבר'ה, עם בירות וסיגריות, הוא לא הבין כל כך מה הוא עושה, וכשהוא שמע שזו היתה הדעה שלו בוועדת הרבנים אז הוא חיבר בין הדברים.
בכל פעם שאבא זצ"ל דיבר, היה מחזיק פתק ביד. שאלנו אותו הרבה פעמים למה אתה צריך את הפתק, זה לא מכובד. אז הוא אמר: כשציבור רואה אותך מחזיק פתק בכתב יד, הוא מבין שישבת וכתבת והכנת עבורו את השיעור. מי שרוצה שדבריו יתקבלו על הציבור הוא צריך להראות להם שהוא מכבד אותם, שהוא מכין לקראתם, שהוא מתאים את הדברים אליהם ולא מגיע ושולף מתוך איזה רפרטואר מוכן שיש לו. זו הנהגה שכלפי חוץ נראתה כחולשה, אבל בהנהגה שלו הוא עשה את זה במופגן, הוא השווה את עצמו לציבור ולא הגביה את עצמו מעליהם. לא דיבר אף פעם בלשון תוכחה מבלי שהכליל את עצמו, ועיקר הדרשות שלו עסקו באיך מתחזקים יחד ואיזה עצות יש, ואיזה דברים יש ופחות בתוכחה. בעיקר בעצות ופחות בהלקאה.
אבא זצ"ל נפל למשכב בחודש אייר לאחר שעבר אירוע לבבי ואירוע מוחי, חיידק ודלקת ראות, והכל היה בחודש אחד והיה מורדם ומונשם במשך חודשיים. הוא הצליח בסייעתא דשמיא להיגמל מההנשמה ולחזור לאט לאט להשתקם בבית חולים, התחיל להניח תפילין ולהתפלל ולקרוא בספר ולעמוד קצת על הרגליים ולעשות פיזיותרפיה והיינו בטוחים שהוא צועד קדימה. הרופאים התפעלו מאוד מהעובדה שהוא לא נפגע קוגניטיבית והיה משיב על שאלות בהלכה בצורה ברורה, לא נפגע לו לא הזיכרון ולא המחשבה, היה צלול בצורה חדה ומדויקת מאוד. כשראו את זה נתנו תקווה מאוד גדולה לשיקום. הפסגה של השיקום היתה שאישרו לו לצאת לחופש לראש השנה למשפחה, ולצאת מבית החולים לארבעה ימים, אחרי שהבדיקות הראו שהוא חזר לאיתנו, הלב בסדר ולחץ הדם בסדר והנשימות בסדר. למרות החולשה הגדולה שעדיין חייבה אותו להתנייד על כיסא גלגלים, הוא היה יחד אתנו בראש השנה. בכל אחת מסעודות החג הוא נשא דברי תורה, שר שירים, היה בשמחה מאוד גדולה ובהתרוממות רוח בצורה שנתנה לנו תקווה שהנה הוא יחזור אחרי ראש השנה לשיקום ובשמחת תורה הוא כבר יחזיק ספר תורה ביד. אבל לצערנו לא זכינו.
בימים הראשונים של המלחמה אבא זצ"ל קרא לנו וברך אותנו וקרא לזה מצוות שאין להם יד. מצוות שרק אנשים מסוימים יודעים לעשות אותם ואמר אתם חלק מהאנשים האלה, ואני מברך אתכם שתחזרו בריאים בגופכם ובנפשכם.
ת.נ.צ.ב.ה.