חסד עם החיים ועם המתים

הר' ישראל אותמזגין, ממתנדבי "איחוד הצלה" בעיר, שנטל חלק בפעילות החילוץ מהריסות רעידות האדמה בטורקיה, משחזר בשיחה עם "קוראים אלעד" את המראות הקשים של ההרס והחורבן, לצד רגע הנחת של חילוץ חיים ונפטרים מתחת לאיי החורבות ובמיוחד את 'מבצע ג'נודי' בו חילצו את גופותיהם של השרידים האחרונים מבני הקהילה היהודית בעיר אנטקיה הקרובה לגבול הסורי והביאו עמם 'מזכרות' מהקהילה בת ה-2,300 שנה שלא שרדה את הרעידות 

"מראות ההרס והחורבן הנוראים שהותירו אחריהם שני רעידות האדמה בעוצמה של 7.6 בסולם ריכטר שפקדו, בהפרש של שעות אחדות, את טורקיה שנתגלו לעינינו עם נחיתתנו שם ובמסעותינו על פני המדינה – ילוו אותי ואת שאר חברי למשלחת החילוץ הישראלית של פיקוד העורף בשיתוף מתנדבי זק"א (שבשנים האחרונות הפכו לחלק אינטגרלי בכל משלחת חילוץ של פיקוד העורף,  כחלק מהצורך במתן מענה בעניין טיפול בחללים באירועים כאלו, שלא נדע) – לאורך ימים, יחד עם הסיפוק על ההצלחה לחלץ מבין ההריסות 19 אזרחים חיים – מספר הנחשב לחסר תקדים במבצעים מסוג זה, בנוסף לעשרות רבות של הרוגים, השם ירחם" – מסכם תושב העיר הר' ישראל אותמזגין, שנטל חלק פעיל במשלחת שנשאה את השם "ענפי זית".

36"  שעות לאחר רעידת האדמה כבר היינו בתוך העיר קהרמאנמרש. הגענו לשם יחד עם עוד ארבע משלחות סיוע מארצות אחרות. הציוד שהבאנו איתנו – אוכל, מים, אוהלים נתקע הרבה מאחור במשאיות, אבל לא המתנו להם והתחלנו מיד בפעילות בשטח והיינו שותפים לחילוץ בעל ואישה שהצליחו לשרוד את הזמן שחלף עד הגעתנו. שכן שצעק להם מבעד להריסות שמע את תגובתם וביקש מהצוות שלנו שעבד בסמוך להגיע מהר. מהרגע ששמענו בעצמנו את הקולות שלהם החל מרוץ נגד השעון, ידענו כי אם המחוג ינוע מהר יותר מאיתנו, בני הזוג לא ישרדו. כלי החציבה והביקוע הונפו על פלטות הבטון, רעש הקונגו הפך למנגינה שלא נעצרה עד שנוצר חור, דרכו הושחל פנס. שאלנו אותם באמצעות המתורגמן המקומי שהוצמד לנו אם הם רואים את האור והם השיבו 'הוא מעלנו, אנחנו נמצאים ממש מתחתיו'. תשובתם נתנה לנו את הכיוון אליו המשכנו לחצוב עד שראינו את הרגל של הבעל שהיה סמוך לאשתו. החור הפך למנהרה, רופא נכנס והציע להם לשתות מים והם גמעו בקבוק שלם בשלוק אחד. לאחר למעלה מ-14 שעות חולצו בני הזוג בחיים כשמצבם הרפואי קשה" משחזר הר' ישראל את היום הראשון למסע החילוץ, שהתפרס על פני שבוע שלם.

"כשראינו אותם חיים, פרשנו למנוחה קצרה, אך זו הופרה לצורך 'מבצע ג'ונדי'. בלב של כולנו, זה היה החוט המקשר אותנו לטיסת החילוץ הזו. במרחק 160 ק"מ מהעיר בה מצאנו את עצמנו, 6 ק"מ בלבד מהגבול הסורי, שוכנת העיר אנטקיה, תושביה מוסלמים רדיקאליים אך יש גם קהילה יהודית קטנה שפעלה בעיר, זה כ-2300 שנה. לפני רעידות האדמה האחרונות מנתה הקהילה עתיקת היומין הזו 12 משפחות, אשר היו נפגשות מדי ערב שבת להדליק נר ולהתפלל גם כאשר לא היה מנין. השרידים האחרונים שנותרו במקום, לאחר שזקני הקהילה הועברו לבית האבות של קהילת יהודי איסטנבול, היו ראש הקהילה שאול ג׳נודיאוגלו המכונה ג'נודי ואשתו פורטונה. מאז הרעידה נותק הקשר עמם. הבת שלהם, המתגוררת בארץ יצרה קשר עם שכנים והתבשרה כי הבניין בו התגוררו הוריה קרס בחלקו על דירתם ואין כל יכולת להיכנס ולבדוק את מצבם. הבת פנתה לכל מי שרק יכלה עד שבקשתה הגיעה ללשכת שר הביטחון וממנה לרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ומפקד המשלחת, אשר היו כולם תמימי דעים כי אם הדבר בר ביצוע חייבים לנסות לאתר ולחלץ אותם חיים או מתים, על פי הכלל 'מת מצווה הכול קרוביו'. אבל גם אז הפרוייקט לא היה פשוט לביצוע. היינו צריכים לקבל אישורים ביטחוניים (אנטכיה קרובה מאוד לסוריה, כאמור) ומשניתן האישור לביצוע, החל בהרכבת צוות בפיקודו של סא"ל איתמר כהן, מחלץ וותיק ומנוסה, אליו הצטרפו מפקד מחוז דן בפיקוד העורף אל"מ חי רקח ומפקד נפת חוף במשטרה, אל"מ אמיר הראל וקבוצת מחלצים וותיקים ומנוסים. לאור האפשרות הגבוהה כי ראש הקהילה ואשתו נספו באסון, צורפנו, אחי רס"ן חיים אוטמזגין ואני לצוות שמנה 24 איש, כולל מאבטחים".

המטרה: חילוץ שרידי הקהילה, חיים או מתים

"בהתרגשות גדולה העמסנו את הציוד, הסתפקנו במספרי ברזל והתדרוך שהועבר לנו חידד את גודל האחריות המוטלת על כתפינו הן בהיבט הביטחוני והסכנות הכרוכות בו והן בהיבט המבצעי והמאמץ הנדרש להצלחתו, לכולם ניתנה ההזדמנות לפרוש מהצוות אך כולנו בחרנו שלא לנצל אותה ולזכות להיות בצוות המיוחד שהוקם לצורך המשימה החשובה. בשעה המיועדת התייצבנו בנקודת הכינוס ללא סממנים חיצוניים שיאפשרו את זיהויינו כישראלים ועלינו על 2 רכבים, מלווים בצוות גדול של אנשי אבטחה מקומיים וישראלים, שתפקידם היה לזהות כל סכנה טרם הגעתה ומתן פתרון מבצעי ככל שזו תתרחש".

"הדרך שהייתה אמורה לקחת 3 שעות התארכה ל- 8 שעות. ככל שהתקרבנו לנקודה שיבושי הדרך היו קשים יותר ומנעו התקדמות. המשימה שהוגדרה ל-20 שעות הייתה נראית כבלתי אפשרית, כל הבניינים באזור הפכו לאיי חרבות, מי שהצליח להימלט התגורר על הכביש סביב מדורה וערמות אבן וברזל שהתפזרו לכל עבר והשתלטו גם על דרכי המעבר, אפליקציית הניווט לא הייתה רלוונטית ורק מי שמכיר היטב את המקום יכול היה להגיע אליו, לא הועילו כל ההסברים מבני המשפחה שכן כל הנקודות שהיו מוכרות להם חרבו, אין צמתים, אין את בניין הבנק, אין את מרכז העסקים הכול קרס, הכול ערמות אבן וזיכרון".

"כשהגענו כסמוך לקילומטר מהיעד והכול חסום, ירדו שניים מכוח האבטחה מהרכב ובתושיה אמיצה החלו ללכת ברגל אל היעד במטרה לזהות נתיב בו נוכל להגיע עם הרכבים והציוד סמוך למבנה, האופציה של לקחת את הציוד על הכתפיים ולנוע רגלית לכיוון נשללה לאור הסכנה בזיהוי הכוח והחשש לשלומו. תמורת כמה שטרות, הסכים מקומי רכוב על אופנוע לחבור אל הכוח ולהוביל אותנו ליעד. מצד אחד זה מאוד עזר לנו, מצד שני חששנו שמיד אחרי שיעזוב אותנו יפרסם את דבר הגעתנו ולך תדע מי ינצל את המידע. נהלי האבטחה הוקשחו, נקבעו גבולות גזרה שמהם אין להתרחק אנחנו מורידים את הציוד ומפקד הכוח יחד עם מהנדס נכנסים לעשות סריקה ולתכנן את ביצוע המשימה".

להשלמת הסיפור חשוב לציין שלפני שאנחנו הגענו לשם, כבר היו שם בני משפחה (אח של שאול ובנו) שניסו לאתר אותם אבל היו חסרי אונים. הם התחילו לחפור יחד עם כמה מקומיים עם טוריות, אבל לאחר שהטורקים לא זיהו סימני חיים הם המשיכו הלאה. נדרשה פה מוטיבציה יהודית להביא אותם לקבורה. "לפרוייקט כזה צריך הרבה נחישות, וגם הרבה סייעתא דשמיא. הרי אפשר לקדוח 300 חורים בבטון ולחפש ולא למצוא כלום".

"הטמפרטורה מינוס 8 מעלות, הרחוב המצוי בשכונה יוקרתית, כולו שומם. אין בו נפש חיה. צוות הלוגיסטיקה מניע גנראטור, מאיר את הבניין ומכין תשתית חשמל לכלים שיעבדו בתוכו. צוות אחר מכין את כלי החילוץ. צוות מודיעין אוכלוסייה משיג שרטוט מצויר של הבית ומידע היכן היו אמורים להימצא בני הזוג וכולנו מתחילים לעבוד. נכנסים לקומה שמעל לדירתם של בני הזוג שקרסה ומתחילים לחצוב את הרצפה מעל מה שמוערך כחדר השינה (רעידת האדמה היתה ב-3 בלילה, כזכור). תחילה חור קטן והחדרת מצלמה ומשלא רואים כלום מרחיבים את החור עד שמגלים מיטה, שכתוצאה מהרעידה התהפכה על צידה ונצמדה לקיר. קושי גדול לייצר רווח בין המיטה לקיר. המאמץ רוכז לחצוב אל כל מה שהפריע ליישר את המיטה. במוטיבציית שיא עובדים 7 שעות ללא הפסקה. השעה כבר 9 בבוקר שלמחרת, השעה בה נקבע משמים שגופת אשת ראש הקהילה תתגלה בדרך פלאית. אחד הכלים נשמט מידיו של אחד המחלצים לעבר המזרון שהיה צמוד לקיר. המחלץ הכניס את ידיו כדי לקחת את החלק טחב את ידו והרגיש כי היא נוגעת בגוף, הוא נרתע לאחור אך מיד שב והכניס את היד וצעק 'מצאנו'". התקרבנו לוודא שאכן מדובר בגוף אדם ובמרץ מתחדש אנו חושפים לאט לאט את הנשמה החבויה שלכבודה כל עמלינו".

'נשמת כל חי' ו'קדיש' בגיא צלמוות

"לאחר בקשת מחילה הובלנו את גופתה של המנוחה אל אחד מחדרי קומת הקרקע, מתחייבים בליבנו להמשיך עד לאיתור בעלה ולקיים את מאמר הנביא 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו'. הפוגה קלה להתרעננות ותכנון הצעדים הבאים ואנו שוב ניצבים מול האבק, הבטון ההרס והתקווה. תחילה קדחנו את החדר הסמוך והחדרנו מצלמה. ראינו קצה של מיטה וידענו כי לעיתים כאשר אשתו הלכה לישון מוקדם הוא ישן בה כדי לא להפריע לה. הכלים הונפו, הפטישים חצבו, המסור ניסר כל פיסת ברזל שניסתה לחסום את דרכנו עד שחשפנו את מלוא החדר. לעינינו נתגלו מיטה ועליה טלפון נייד. ההבנה הייתה שאכן הוא ישן על המיטה אך גופתו לא נמצאה".

"השעה כבר 4 אחר הצהריים. 'מנות הקרב' שהבאנו עמנו כמעט נגמרו. גם הזמן שהוקצה למשימה הולך ואוזל ועמו זמן חשיפת הכוח לזרים שהחלו להתקרב לאתר ובקשו להטעין טלפון נייד ושאלו יותר מדי שאלות הוגדר כמסוכן ובפנינו עוד לפחות 8 שעות נסיעה חזרה כשכולנו ללא שינה, ללא שירותים ולאחר עבודת כפיים מאומצת כמעט עד לקצה. מתכנסים לטכס עצה, לחשוב מה עוד ניתן לעשות כדי לעמוד במשימה שהוטלה עלינו והשגנו רק את מחציתה. לעומת הייאוש והעייפות שהחלו לבצבץ, היה המפקד נחוש להשלים את המשימה. 'אנחנו לא זזים מכאן בלי לחלץ גם את הבעל. כל אחד מכם יחשוב שאבא שלו מונח כאן ויש כאן צוות שהגיע מישראל רק בשביל המשימה הזו. אין לנו את הפריווילגיה לחזור בלי תוצאה מושלמת" הוא מכריז. הדברים שאמר היו כמו טיפות מים קרים על נפש עייפה ובאנרגיה מתחדשת ה'חברה' מתחילים להעלות השערות: אולי ברח לחדר המדרגות בזמן הרעידה? אולי היה בשירותים? אולי רץ להעיר את אשתו בחדר השני? תוך דקות התחלקנו ל-3 צוותים, אחד קודח מעל תקרת השירותים. השני ליד היציאה לחדר מדרגות והשלישי במסדרון שבין החדר בו מצאנו את הטלפון הנייד לכניסה לחדר בו ישנה האישה. בשעה 20:00 בלילה השני, בהפסקת סיגריה ושתיה, אומר לי אחי חיים: 'אבא תמיד אמר לי: אם אתה נמצא במצב בו ניסית בכל הכוח להשיג את מה שאתה צריך ולא הצלחת, לך הצידה, תגיד נשמת כל חי ותראה ישועות'. אני מוציא את הטלפון הנייד ומחפש 'נשמת'. ואנחנו אומרים יחד בהתרגשות 'נשמת'… עד 'כי לך נאה להודות ולשמך נאה לזמר' וחוזרים במרץ להמשך העבודה".

"לקראת חצות הלילה הצליח הצוות שחדר את המסדרון לאתר את גופתו של המנוח כשהיא מכוסה בתשפוכת עפר. נחישותו של הצוות לחשוף את ההרס עד לרצפה הובילה למציאתו. מהרגע שאותר, הייתה התרוממות רוח ותעצומות גוף אצל כל העוסקים במלאכת הקודש. ערימות התשפוכת של עפר ואבן בגובה של כמטר וחצי תחתם נתגלה הפכו בעיננו לארגז חול בגן ילדים,  מלקטים בצד אחד ומשליכים בצד אחר, הפטישים הכבדים הונפו כלאחר יד, עוד שבירה של חלקי קיר שקרס ומנע את הגישה ועוד התקרבות להשלמת המשימה וניצחון הרוח על העדר הכוח. עוד קצת מאמץ והמשימה הושלמה. גופותיהם של ראש הקהילה ואשתו הועלו אל קדמת הבניין. צוות המחלצים ובני המשפחה שהגיעו לעקוב אחר פעולות החילוץ עמד מסביב והרכין עיניים בצער לקול תפילת ק-ל מלא רחמים וקדיש שנאמרו לעילוי נשמתם של שרידי הקהילה שלדאבון לב לא שרדו. גופות ההרוגים נישאו על כפי המחלצים למסע הלוויה של ד' אמות עד לאמבולנס שחיכה מחוץ לאתר וההכרזה של "הצלחנו" שנשמעה מפי המפקד".

"גורמי האבטחה שנעו בחוסר נוחות מהתמשכות המשימה מעל ומעבר לזמן שנקבע האיצו בנו לארוז ולנוע בזהירות בטרם יאיר השחר. בעוד אנו מתארגנים ומקפלים ציוד, מגיע אלינו אחיו של ראש הקהילה כשהוא עטור תפילין ובידיו מגילת אסתר בת מאות שנים ובקול חנוק אומר לנו: "זהו, אני היהודי האחרון באנטיוכיה ואני עוזב. הקהילה הזו נגמרה. עכשיו ששאול מת, אין קהילה, אף אחד כבר לא יחזור לפה. היינו פה משנת 300 לפני הספירה ועד היום, אני האחרון שמניח פה תפילין וזהו. אני מבקש שתשמרו על המגילה ומעט כלי הקודש שנותרו ותספרו את הסיפור של הקהילה שהיתה ואיננה עוד…" משחזר הר' ישראל אותמזגין, עדיין בהתרגשות ומדגיש: "כולנו היינו מודעים למשמעות הרגע".

אגב, אנטיוכיה מוזכרת בש"ס כעיר שחכמי ישראל ביקרו בה, ובהם גם רבי עקיבא. היא הייתה עיר מרכזית בעולם הקדום, לצד אלכסנדריה ורומא הידועות. הקהילה היהודית בעיר עברה את התקופה הרומית, הביזנטית, הצלבנית, ושרדו כיבושים, מלחמות ומצור. ותיקי העיר זוכרים איך נהגו נהגו לקפוץ לקהילה היהודית הגדולה בחלאב, העיר הסורית הסמוכה. עד היום העיר מלאה בסמלים יהודיים בולטים ומגן-דוד מופיע בה רבות. בתחילת המאה העשרים עוד הייתה שם קהילה תוססת שאליה גם היגרו יהודים מסוריה, עיראק ואיראן. עם השנים רבים עלו ארצה, רבים עברו לאיסטנבול הגדולה, ובשנים האחרונות חיו בה רק 12 יהודים, שהצעירים שבהם כבר מזמן פנסיונרים.

גם כשלא היה להם מניין הם המשיכו לבוא לבית הכנסת העתיק, שבו ספרי תורה עתיקים, ולהתפלל שם. השבוע, גם ספרי התורה ששרדו את רעידת האדמה פונו משם. אלפיים ושלוש מאות שנות תפילה הסתיימו".

"אגב, על פי הוראתו של הרב הראשי לישראל, הגר"ד לאו, המשיכה המשלחת בפעולות החילוץ גם בשבת – ככל שהדבר יכל להביא לאיתור ניצולים מתחת להריסות. "לא הסתפקנו בכך ופנינו אל מיו"ר ועד רבני זק"א ורב החברה קדישא בתל אביב, הרה"ג רבי יעקב רוז'ה, המתמחה בטיפול ובזיהוי חללים, ממנו קיבלנו הנחיות מפורטות גם כיצד עלינו לנהוג בשטח ועל פיהן נהגנו" מבקש איש שיחנו להוסיף.